🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
נח יוצא מן התיבה, ומיד — "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'... וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". פסוק אחד קצר, שמסתתר בו – לדעת האור החיים הקדוש – יסוד עצום: כוחה של ההודיה להציל בריאה שלמה, ולשנות את גזירת עולם. השיעור הזה עוקב אחר הדרך שבה מבאר האור החיים הקדוש את עומק כוחה של הכרת הטוב, מדוע דווקא בזכותה הותר לאדם לאכול בשר, ולבסוף — כיצד אותו כוח ממש פועל גם היום, בחיינו שלנו.
שואל האור החיים הקדוש: מה בדיוק רוצה התורה להודיע לנו בפסוק "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ... לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד"? מבאר: התורה מודיעה לנו שבזכות הקורבנות — בזכות ההודיה של נח, בזכות שהוא התבונן והודה להשם — הבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יוסיף עוד מבול לעולם. זהו הכוח הנורא של ההודיה: להציל בריאה שלמה לדורי דורות.
ומוסיף האור החיים חידוש נוסף ועמוק: הרי נח הקריב את קורבנותיו מבהמות שממילא היו שייכות לקדוש ברוך הוא — "הֵן שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם... וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ". איך, אם כן, ה"מתרצה" הקדוש ברוך הוא במה שהוא בעצם נתן לנח? עונה האור החיים: כל הכוח להודות להשם — גם הוא מתנה מהקדוש ברוך הוא. ההכרה בחסדי השם, הכוח עצמו להתבונן ולהודות, אינם דבר שהאדם המציא מעצמו — הם בעצמם חסד. ולכן, ההודיה של נח, שלכאורה נבנתה כולה מ"רכוש" של הקדוש ברוך הוא, מתקבלת בכל זאת ברצון גמור, כי היא עצמה מבטאת הכרה שגם היכולת להודות היא מתנה. כמו שאומרים בברכת ברכת המזון: "עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ" — צריך להודות גם על עצם היכולת להודות.
מוסיף האור החיים בביאור אחר: עד ימי נח לא הותר לבני אדם לאכול בשר, אלא רק פירות וירקות — כדברי הגמרא (סנהדרין נט, ב) על הפסוק "לְכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט). רק לאחר המבול הותר הבשר, וגם זה — לנח דווקא. שואל האור החיים: מדוע לא הותר הבשר לאדם הראשון, אלא רק לנח? ומשיב בשלוש סיבות:
כל היתר אכילת הבשר, אם כן, נובע מכוח הכרת הטוב — הכרת הטוב שחייבות הבהמות לנח על הצלתן. כמה עצום כוחה של הכרת הטוב: היא זו שקבעה מציאות הלכתית שממשיכה עד ימינו.
מובא במדרש שיש בשמים "אוצר מתנת חינם". אבל למי בדיוק נותנים ממנו? שואל בעל "חידושי הרים": האם נותנים למי שלא מגיע לו — כמעין פרוטקציה? ומי שכן מגיע לו, דווקא לא יקבל? אלא מבאר: מ"אוצר מתנת חינם" נותנים דווקא למי שיודע שאין לו משלו, ומכיר שכל מה שיש לו הוא מתנת חינם. עצם הידיעה של האדם שאינו ראוי, שאינו "זכאי" מצד עצמו — היא בדיוק מה שהופך אותו לראוי לקבל.
וזוהי, למעשה, אותה התבוננות ממש שראינו אצל האור החיים: גם הכוח להתבונן בחסדי השם ולהכיר שלא מגיע לו כלום — הוא עצמו בא מחסדי השם. ככל שאדם מודה ומתבונן יותר בחסדים שעושה עמו הקדוש ברוך הוא, כך הוא הופך ל"כלי" גדול יותר לקבל את החסדים הבאים. מודים אנחנו על כך בכל בוקר בברכות השחר: "שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי... שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עֶבֶד... הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר" — אדם המודה על כל אלה, ויודע שדבר מכל זה לא מגיע לו מצד עצמו, אלא הכול חסד — הוא הופך לכלי ראוי לקבל את החסד הבא.
מספר יהודי חשוב מירושלים על אדם שסבל מכאבים נוראים ברגליו. הרופאים אמרו שיש צורך לכרות את הרגל — רחמנא ליצלן — והוא הלך לרופאים רבים ולגדולי דור, וקיבל ברכות, אך המצב נותר קשה מאוד. עד שהגיע לאחד מגדולי הדור, ושאל אותו: "מתי אתה מברך ברכות השחר?" השיב: "בכל יום, בדרכי לתחנת האוטובוס, בדרך לעבודה". אמר לו הרב: "כך אתה מודה לקדוש ברוך הוא שנתן לך רגליים — 'הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר'? מהיום תגיד את זה בכוונה. תשב או תעמוד, כפי כוחך, ותברך בכוונה ובמתינות. מובטח לך שתהיה לך ישועה".
אותו אדם התחיל לברך ברכות השחר בכוונה, ובמיוחד את ברכת "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר" — היה עוצר כחצי שעה ומודה להשם על הרגליים ועל כל החסדים. תוך חודש הלך לרופאים, שאמרו שחל שינוי ניכר. אחרי חודשיים חזר, והרופאים אמרו לו: "יש לך רגל חדשה — אין לזה הסבר טבעי". זה היה נס של ממש.
ההבדל בין שני אנשים המברכים אותה ברכה עצמה — אחד ממהר, והשני עוצר להתבונן — הוא ההבדל בין "מברך במרוצה" ל"מברך ומתבונן". התבוננות כזו, ולו לרגע אחד, מחפשת את ההזדמנות להודות בשם ומלכות על כל צעד וצעד. וכמה יהודים כשרים ויראי שמים יושבים על כיסא גלגלים, ואינם יכולים ללכת — כמה צריך להתפלל עליהם, וכמה, מצד שני, צריך אנחנו להודות על מה שיש לנו.
מסביר ה"חוזה מלובלין" על הפסוק "זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ" — כשאדם מזכיר את חסדי השם, זה מביא עוד ועוד חסד, כי זה נובע מאותו שורש: אדם שיודע שהכול מחסדי השם נכנע לפני השם, ונעשה כלי ראוי להמשך קבלת חסדים. וכך כותב ה"חובות הלבבות" (שער הבחינה): רוב בני האדם, מחמת חוסר הכרת הטוב, "הם כעורים להכיר גודל טובת הבורא יתברך" — ולכן אינם מודים לו כראוי. וכשם שחוסר הכרת הטוב מונע חסד, כך הכרת הטוב מרבה אותו, ומונעת גם גאווה.
מסופר בספר חסידים על מתקן מסרקות שהתעשר ונשא לאישה את בתו של הפרנס, ותלה את כלי אומנותו הישנים מעל שולחנו. ביקש ממנו חמיו, הפרנס, להסיר את הכלים — אך הוא סירב. פעם התארח אצלו תלמיד חכם לסעודת ברית מילה, וביקש הפרנס מהחכם לשכנע את חתנו להסיר את הכלים. אמר העשיר: "אני עושה זאת לזיכרון שעשה עימי הקדוש ברוך הוא טובה — כדי לשבחו ולהודות לפניו, ושלא יתגאה ליבי עליי". אמר לו החכם: "תבוא עליך ברכה". אדם צריך לעשות פעולות קבועות שיזכירו לו תמיד את חסדי השם — וזה גם מה שגורם לו לגמול טוב עם הזולת, כפי שכתב הרלב"ג: ראוי לאדם לגמול טוב עם מי שגמל אותו טוב.
וכך רואים בפרשתנו: הכרת הטוב היא זו שהתירה לנח את אכילת הבשר, והיא זו שהצילה את כל הבריאה ממי המבול, ובזכותה כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם הבריאה כולה לדורי דורות. יהי רצון שנזכה להודות תמיד להשם מתוך בריאות ומתוך שמחה, ונזכה בקרוב להודות לו על הגאולה השלמה.